גז"ד בעניין עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות

בטרם הוחל בהליכים של ממש בתיק זה, מתוקף הסדר טיעון, הורשע הנאשם על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן (בימ"ש 1) בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333+335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. גבולות העונש תוחמו בטווח ענישה, במסגרתם כבלה עצמה התביעה לרף עליון, שבמרכזו שתי שנות מאסר בפועל  והפעלת מאסר מותנה - בר הפעלה, בן 6 חודשים, באופן מצטבר לו, וההגנה גדרה עצמה לרף תחתון, המורכב משנת מאסר בפועל והפעלת המאסר המותנה באופן חופף אליו. כן הוסכם על השתת מאסר על תנאי על הנאשם וחיובו בפיצוי למתלונן, ששיעורו יקבע על ידי בית המשפט.

ההרשעה מתייחסת לאירוע אלימות שהתרחש בין נהגים בשעות אחר הצהרים של יום 10.12.07. באותה עת נהג הנאשם ברכבו ברח' סוקולוב בכפר סבא ולצידו חברו- רועי אביטבול (להלן:"אביטבול"), ואילו המתלונן נסע ברכבו במסלול סמוך. במהלך הנסיעה עקף אותו המתלונן ברכבו, המשיך בנסיעה ונעצר ברמזור. הנאשם ואביטבול נעצרו בסמוך אליו והשליכו לעבר מכוניתו דיסק. בהמשך, יצאו הנאשם והמתלונן ממכוניותיהם והאחרון שאל את הנאשם לפשר מעשיו. באותו רגע ניצת גץ האלימות- הנאשם התקרב אליו, תפס בחוזקה את ידיו ובקטטה שפרצה ביניהם נגח המתלונן בפניו. מיד יצא אביטבול מהרכב וניגש למתלונן ובמטרה להפריד בין הניצים תפס בידיו מאחורי גבו. בשלב זה נטל הנאשם חפץ חד ודקר את המתלונן שלוש דקירות בחזהו, בבטנו וברגלו. הלה נפל על הכביש והנאשם ואביטבול נמלטו מהמקום.

כתוצאה ממעשי הנאשם נגרמו למתלונן פצע דקירה בבית החזה השמאלי, שחדר את רקמת השרירים והגיע עד לצלע, חתך אמצעי מעל ומתחת לטבור ופצע בירך שמאל. המתלונן אושפז בבית חולים ונזקק לניתוח בבטנו ולתפירת פצעי הדקירה.

בנימוקיהם לכיבוד ההסדר בהתאם לשתי קצוות הענישה המוסכמות ניתבו הפרקליטים את טיעוניהם, כשכול צד מבקש לשכנע בסבירות העונש כפי עמדתו.

ב"כ המאשימה, בעתירתו להשית על הנאשם עונש בהתאם לרף העליון, הציב בראש טיעוניו את חומרתה המופלגת של התנהגותו הברוטאלית ותוצאותיה: בעוד חברו אוחז בידיו של המתלונן מאחורי גוו ואין נובעת ממנו עוד סכנה כילה בו הנאשם את זעמו ולא הסתפק בדקירה אחת, אלא המשיך לנעוץ את החפץ החד פעמיים נוספות בגופו של קורבנו וגרם לו חתכים וחבלה רציניים. חומרה המתעצמת, לטעמו, בשל היות המעשה דוגמא קלאסית למאפייניה של תופעה קשה ונרחבת של אלימות בכבישים, בה שליפת סכין ודקירה בחפץ חד בשל עניין של מה בכך הפכו לשגרה המאיימת על חוסנה של החברה. חומרתה מוכפלת כפליים בהתחשב בעובדה, שאין זו הרשעתו הראשונה של הנאשם וחרף גילו הצעיר, יליד 1987, לחובתו הרשעה קודמת, אף היא בעבירות אלימות. על אחת כמה וכמה בשים לב לכך, שלא השכיל לנצל את האמון שניתן לו על ידי בית המשפט ובעודו מבצע עבודות של"ץ שהוטלו עליו בגין אותה הרשעה וכאשר עונש מותנה מרחף מעל לראשו ביצע את העבירה הנוכחית.

הסנגורית מן העבר השני פרשה שורה של נימוקים לקולה בהתייחס למהות המעשה ומיהות העושה בבקשה לשכנעני לאמץ את העונש בהתאם לרף התחתון. בהיבט הראשון, אף על פי, שגם לטעמה, המעשה ראוי לגינוי, הרי מבחינת נסיבותיו אין לדרגו באחת הדיוטות העליונות של אירוע האלימות מסוגו. הטעם לכך נעוץ בנסיבות המקרה, המצביעות על הדדיות מסוימת בהשתלשלות העניינים ובנקיטת האלימות. ביטוייה ביציאה המשותפת מכלי הרכב, בתגרה ההדדית שהתפתחה בין השניים, בה נגח המתלונן בראשו של הנאשם ופצע אותו, כול זאת כשמעל מרחפת תחושת איום שחש הנאשם לעומתו גם בשל ההבדל הפיזי ביניהם בהיות המתלונן גדל מידות ביחס אליו. בסיטואציה זו משתלבות, לטענת ההגנה, עוד שתי נסיבות לקולה:האחת של העדר תכנון מצד הנאשם, כמתבקש מן העובדה שהדקירות הספונטאניות בוצעו באמצעות חפץ חד שהיה על הכביש, והעובדה שהיה זב דם ונתון הלם וסערת רגשות. ומן ההיבט האישי הפנתה ב"כ הנאשם לנסיבותיו האישיות של צעיר שעד לפני שנה ומחצה תיפקד באופן תקין בתחומי הנורמה. פירוק התא המשפחתי בעקבות מסכת גירושין מרה בין הוריו הייתה בעלת השלכות הרסניות לגביו והובילה להסתבכותו בפלילים. עם זאת, עברו אינו מכביד ומתמצה בהרשעה אחת. ובהתייחס למקרה הנדון, הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה, עוד בתחנת המשטרה בה התייצב מיד לאחר שטופל רפואית. הודאה שעמד מאחוריה גם בהליך הפלילי. להשלמת הדברים ציינה את כוח ההרתעה הגלום במעצרו הראשון של הנאשם אל מאחורי הסורגים.

בפנותו לבית המשפט הביע הנאשם צער וחרטה על מעשיו שלא יכול היה להסבירם.

הפרקליטים הציגו בפני בית המשפט אסופת פסיקה המבססת את עמדותיהם העונשיות. הדעת נותנת, כי ניתן למצוא פסיקה רחבה ומגוונת לכאן ולכאן. ברם, הלכה היא כי הענישה היא לעולם אינדיווידואלית - כול מקרה לגופו וכול נאשם לנסיבותיו.

גם לו שקלתי את מידת העונש הראויה לנאשם לאור העובדות ביובשן בהן הודה די היה בהן כדי לחייב תגובה עונשית כואבת וקשה. לבטח נוכח קיומה של התופעה הידועה כ"תת תרבות הסכין", שבשנים האחרונות חלחלה ופשתה בקרב החברה בישראל והיא מכלה בנו כול חלקה טובה. בדרכים, בבתים ובחוצות היא מרימה ראש ומופיעה במלוא כיעורה ומסוכנותה. לדאבון הלב, חרף ההוקעה, הגינוי וההרתעה שבפסיקת בתי המשפט היא עדיין מרימה ראש ומאיימת על שלום החברה וחוסנה. ממדיה והיקפה מחייבים את בית המשפט להירתם למאבק חורמה, נטול פשרות, נגד מחולליה בדרך של ענישה ממשית שיש בכוחה להרתיע ולשמש מסר לציבור, כדי להבהיר למי משתמש בכוח הזרוע מה צפוי לו.

יפים לענייננו דברי בית המשפט:

"שם הדבר הוא מאבק באלימות. סכסוכים מיישב אדם הגון מן היישוב במילים. לא בעבירות, לא באלימות. עבריינות אלימה היא נגע שלא נלאה לומר כי על בתי המשפט ליתן יד לעקירתו, ונשקו יחיד של בית המשפט במאבק זה הוא העונש" (ע"פ 8513/05 מדינת ישראל נ' נאיל בסובה, תק- על 2006(3), 2617, עמ' 2620).  

דומני, כי חומרת המעשה אינה שנויה במחלוקת. הנאשם חטא באלימות קשה וגרם לזולתו פציעה קשה וחבלות שחייבו התערבות כירורגית, בין היתר, של פתיחת בטן, כמתועד בדו"ח מהלך הניתוח (ת/3) וכן, כאב וסבל. ואם לא די בכך, מתברר, כי תחת הגשת עזרה למתלונן הפצוע הוא נמלט מזירת העבירה והותירו מוטל על הכביש. איני מתעלמת מתרומתו של המתלונן לאירוע, אך תגובת הנאשם חמורה שבעתיים וקשה לאין שיעור. ישנן דרכים אלטרנטיביות רבות לפתור מחלוקות בין בני אנוש אך הנאשם בחר בדרך האלימות האסורה ועליו לשאת במחיר העונשי ההולם. לעניין זה אין לי אלא לחזור על דברי בית המשפט העליון:

"אנשים בני תרבות מיישבים סכסוך מסוג זה אליו נקלעו המערער והמתלונן בדו-שיח, ובהעדר הסכמה, פתוחה בפניהם הדרך להסתייע ברשויות הממונות על החוק. אולם אסור בתכלית האיסור ליטול את החוק לידיהם. הואיל ותגובות מסוג זה הסתיימו לא אחת בקיפוח חיי אדם ופציעתם באופן קשה של רבים. עם התנהגות שכזו חברה חפצת חיים אינה יכולה להשלים" (ע"פ 562/07, עזרא מזרחי נ' מדינת ישראל).

חומרתו היתרה של המעשה מקבלת משנה תוקף לאור עברו הפלילי של הנאשם, המעיד עליו כי אימץ והפנים דפוסי התנהגות תוקפניים וכוחניים ולא נרתע מלחזור ולנקוט באלימות גם נוכח מאסר מותנה שהיה רובץ לפתחו ועוד בטרם השלים עבודות של"ץ שהושתו עליו. ללמדך, שהנאשם לא למד את לקחו ויצריו ודחפיו האלימים חזקים ממנו, שולטים בו ומכתיבים את התנהגותו.

אל מול החומרה אתחשב בהודאתו של הנאשם, המגלמת נטילת אחריות, ואשווה לנגד עיני את הבעת חרטתו. כמו כן, אביא בחשבון את העובדה שחווה תקופת מעצר לא פשוטה וכי עליו לרצות את מאסרו הראשון. לכול אלה יינתן המשקל המתאים במידת הדין, אך הם מתגמדים אל מול החומרה המופלגת ונסוגים מפני מידת הדין הראויה.  

אשר על כן, לאחר ששקלתי את כול השיקולים הצריכים לעניין לחומרה ולקולא הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

א.     שתי שנות מאסר בפועל.

ב.      אני מפעילה את עונש המאסר על תנאי בן 6 חודשים, נשוא גזר דין בת"פ 5044/06 של בית משפט השלום בת"א (ת/1). מתוכם ירצה 3 חודשים במצטבר לעונש המאסר והיתרה באופן חופף, כך שבסך הכול ירצה הנאשם 27 חודשי מאסר בפועל שמניינם מיום מעצרו 10.12.2007.

ג.       18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים ממועד שחרורו ממאסר כול עבירה של אלימות פיזית הגורמת חבלת גוף.